דנו בהמשך תהליכי העבודה של הקבוצה. הסיכום יפרט כמה אמירות מרכזיות של הנוכחים (שרון, נועם, יותם) ולאחר מכן את ההבנות המשותפות. בפגישה הבאה נדון במאמצים האופרטיביים הנגזרים מהבנות אלו.

שרון:

1. אני בתחושה שכולנו מעוניינים מאוד בהצלחת הקבוצה, וזה בסדר שלא ברור לגמרי לאן זה הולך. בכל זאת,אני שואל למה זה לא קורה בתדירות גבוה שמאפשרת לדברים לקרות, כמו שאמרנו – למה אנחנו לא נפגשים כל שבועיים? ברור שזה קצב החיים שלנו כולנו מקשה, אבל, גם, אין לנו מטרה משותפת, עדיין. אני באמת חושש שנפספס משהו כי יש כאן פוטנציאל לתת שירות משמעותי מאוד לעולם.במפגשים עצמם הרגשתי שלמדתי המון ועם זאת – אם אני שואל באמת באמת למדתי אני נאלץ לטעון שהתחזקתי בתפישותי, דרך דוגמאות חדשות, כאשר כל סיפור שמסופר אני מתיך להבנות הקיימות שלי על הדברים. ההבנות האלו לא מבוררות דיין, ואולי דרך הדוגמאות, זו לא בהכרח הדרך לעשות התקדמות.
2. זה שהחזון לא ברור זה בסדר, אבל מצד שני אולי נכון לנו לקבוע יעד לחצי שנה, כדי שאפילו שאנחנו בדרך אל הלא נודע נראה שאנחנו בדרך. בואו נבנה בלבנות חדר בבית, נכפה עלינו מנגנון שיאפשר להתקדם, מה זה יכול להיות? למשל:
   • לכתוב מאמר/ים משותפים
   • לקדם כנס
   • מפגש עם גורמים חיצוניים.

   רוב מה שאנחנו אומרים חונה על יסודות שהנחנו כבר שנים אחורה, ויש כאן תזה אחרת, חדשה, להתמודדות עם אתגרים מורכבים בארגונים. העניין הוא שהיא לא מנוסחת בצורה קוהרנטית ושלמה. יש צורך לנסח משהו שהוא לא מחייב לעוד שנתיים, ואיתו מתכווננים למה שאנחנו רוצים לעשות עם עצמנו, ועם ביטוי שאפשר לראות שעשינו משהו.

יותם: האתגר מכיוון קצר אחר אבל משלים – אבי, שהוא הנוכח הנפקד של הפורום שאל אותי למה לא יזמנו את הכנס שעשינו לפני חודש מתוך בית המדרש לאסטרטגיה. היו לכך הרבה סיבות, אבל בסופו של דבר הרגשתי שמצד האמת הכנס היה צריך להתבסס על בית המדרש, ושפספסנו הזדמנות משמעותית. אני מאוד מסכים במובן זה עם שרון – האתגר בלמידה קשור בכך שכרגע אין לנו אחריות ביחס לשאלות שאנחנו עוסקים בהם, ושאי אפשר ללמוד כך.

נועם: זה בסדר שאין מטרה, יש כאן התרשמות שזה משהו אמיתי, שיש לו יסודות בעולם. אני מסתכל מהצד ואני חלק מההתהוות וחוסר הוודאות שגלומה בעניין. שיעורי הבית יכולים מאוד לקדם אותנו. מאוד מרגיש שאני לא יכול ללמוד משהו בלי שהידיים יהיו מעורבות. אני לא יכול ללמוד שום דבר שקשור בלי להיות מעשי בעניין. אני יותר מחפש את תחום המעשים – איך אני יכול לפעול. זה החלק הכי קשה, אבל זה לבנה אחרי לבנה.

כשמישהו מתאר כישלונות צורבים לאורך עשור אתה מבין את זה שמי שלא התנסה בכישלונות אין לו מה להציע. וזה תהליך איטי, ההסתכלות היום ולפני חצי שנה היא אחרת. חלק מהארגונים שאנחנו עובדים איתם בנו יכולת לא להכשל לעולם, וזאת אומרת שהם גם הפסיקו ללמוד. ביחס אלינו, אנחנו צריכים להשית על עצמנו מערכת שתאפשר לנו כקבוצה להיכשל כי אם אין אפשרות להיכשל אין אפשרות ללמוד. כרגע אין לנו שום פוטנציאל כישלון, ולכן אנחנו גם לא רוצים מאוד ללמוד.

אין לנו ציור של הדבר הזה. הציור כאן מאוד חיוני כדי לעזור לנו לדמיין כמו במקרה מפורסם בשיקגו.

הבנות משותפות

בנוסף ליכולת הכישלון – ללמידה צריך חיכוך. השאלה היא אם יש חיכוך בלי כיוון, בלי תנועה. מותר לנו לשהות בחוסר וודאות, בלמידה לשם למידה, אבל – תהליך הלמידה עצמו חייב להתחבר למציאות מעשית בסופו של דבר.

יש כאן משולש של – למידה, אפקט רצוי, חיכוך (מתכתב עם המודל המערכתי לחשיבה אסטרטגית):

הרהורים בשולי הדברים – הרוורדיזם

יותם תיאר את הבעיות בספר 'ישראליזם' תחת הכותרת הרוורדיזם – הגישה לפיה לכל בעיה, מורכבת ככל שתהיה, יש פיתרון (והמהדרין מוסיפים – פיתרון שמקורותיו בהרוורד) וניתן להחילו לאלתר. הגישה הזו, שהיא וירוס שהדביק את כל המגזרים בישראל, הוטמעה בייחוד במגזר הממשלתי שמערכת החיסון שלו כלפי מי שמספק אשליה של סדר חלשה מאוד.

השאלה ששאלתי את עצמי, באמת, מה ההצלחות של ההרוורדיזם, כלומר – האם אני יכול להעלות בדעתי סיפור הצלחה של מישהו שפעל בדרך המתוכננת והנכונה כל כך של "סוף מעשה במחשבה תחילה" והצליח. התשובה היא שברגע שאתה נכנס להרוורדיזם עד הסוף, הפרוצדורה הופכת חשובה מההצלחה במציאות. לכן ערן עציון יכול לשבח את עבודת המטה בסוגיית ההתנתקות, ללא כל קשר לתוצאותיה.

המדד אצל הקברניטים הוא הצלחה, המדד אצל הדרג המקצועי הוא התהליך. יש פה אמונה דתית שקשורה לכך שלכל בעיה מורכבת יש פיתרון, והדרך לפתור היא תכנון נכון ובקרה לאחור (כמה אי אמון במערכת!).

מה מתסכל אותם? אחת הסיבות שאנחנו מתכנסים היא שאנחנו מרגישים שיש לנו להציע משהו אחר. מה אנחנו מביאים שהוא שונה כל כך? ברור לי מאוד מה לא. ביחס לשאלה מה כן, התחושה היא שאין לנו קונסטרוקציה קוהרנטית לגמרי. להבדיל – אנחנו כמו פנקסי הראי"ה, בלי סידור הגיוני, בלי שהרב צבי יהודה, הבן, ערך וייצר את המהלכים הגדולים מתוך שבבי הכאוס. אנחנו משוטטים באיזורים האלו, אנחנו צריכים להתקדם בהבניה של זה, לא כדי שנגיע לפק"ל אלא כדי שנוכל לשלם סיפור שלם ייחודי. זה איזור שאנחנו חייבים לפתח ולשכלל.

בעניין ההרוורדיזם – שאלתי למה אנחנו מתבססים עדיין על מייקרוסופט ולא על פתרונות בקוד פתוח שהם אמינים יותר וזולים יותר. אמרו לי – יש כאן תעודת ביטוח. יש כאן הרגשה שאני פועל בצורה נכונה. המובן הזה, את מקנזי לוקחים לא בשביל המקצועיות אלא בשביל ההרגשה הטובה.